ריקרדה לוק

רגעים של אימה

ב-07 באוקטובר, בשעה 06:20, התעוררנו מהאזעקה. מיד אמרתי לבתי הגדולה, עדי, שתתקשר לשני לראות איפה היא ולומר לה ללכת למקלט. שני ענתה ואמרה שהיא עדיין בפסטיבל בדרום, שיש אזעקות ורקטות ושהיא תצא למקום בטוח. בשעות שלאחר מכן, היא כבר לא ענתה יותר לטלפון.
אחרי 10 בבוקר, עמית, הבן הגדול שלי קיבל את הסרטון הנורא. בסרטון ראינו את שני מושלכת על טנדר כשהיא מדממת ועירומה, שמסביבה 4 מחבלי חמאס חמושים וההמון חוגג ויורק עליה. צפינו בסרטון ולא האמנו למראה עינינו, אבל לא היה מקום לטעויות. זיהינו את שני בזכות הקעקועים הייחודיים על רגליה. באותו הרגע לא ידענו אם היא פצועה ומחוסרת הכרה או בכלל מתה.

האדם שמאחורי הסיפור

שני הייתה ילדה יפה ותוססת, יצירתית ועצמאית, בעלת לב גדול ורחום. היא גרה עם חברים בתל אביב ועבדה כמקעקעת. שני אהבה אמנות, מוזיקה, ריקוד, עיצוב אופנה ותפירה, טיולים, שפות ותרבויות נוספות. בשנה האחרונה היא נהגה לטוס למקסיקו עם החבר המקסיקני שלה.
שני כתבה את המילים לשיר ‘בית’ שם נאמר “נגמר היום, בא לי הביתה. אך אין לי חרב ומגן ולא בא לי מלחמות…” חבר של שני, אליה ברנוי, הלחין את המוזיקה לשיר.
לאחר אותו יום נוראי הקמנו תערוכה במוזיאון תל אביב ‘נחום גוטמן’ שמציגה כמה מיצירות האמנות שלה.

המסר שלי

שני מייצגת את האור ושמחת החיים, היה לה לב גדול והיא חלמה על שלום עולמי. מה שחמאס עשה היה רוע טהור, שמייצג את כל החושך בעולם.

חיבוק אחרון

הפעם האחרונה שראינו אותה הייתה שבוע לפני אותו היום, בחול המועד סוכות. היא חזרה מיוון ושמחה מאוד לפגוש את המשפחה בחג. היא ובן זוגה היו אמורים להגיע אלינו בערב החג השני, אבל ברגע האחרון הם החליטו לנסוע לפסטיבל.