רעיה אחרק

רגעים של אימה

עמרי נסע למסיבה בנובה עם שני חברים טובים והחברות שלהם.
השיחה האחרונה שלי איתו הייתה ביום שישי ב-18:30 בערב. ביקשתי שישמור על עצמו וינוח לפני הנסיעה, איחלנו חג שמח וקבענו שנדבר כשיחזור מהמסיבה. כשסיים את השיחה, הוא אמר “אמא, חג שמח ואני אוהב אותך”. בבוקר ה-7.10 שמעתי את החדשות ודיברתי עם אמא של אחד החברים – הילדים התקשרו אליה ועדכנו שהם עוזבים את המסיבה כי התחילו טילים, ויש ליווי של המשטרה החוצה. בשעה 07:25 עמרי צילם סרטון שלהם ברכב, בזמן שיצאו מהשטח. ניסינו להתקשר אליו ולא היה מענה, לא ידענו מה קורה איתו. במוצ”ש דיווחנו עליו כנעדר ומסרנו אמצעי זיהוי. עד יום רביעי חיפשנו אחריו – נסענו לכל בתי החולים בדרום, עברנו ליד הפצועים כדי לנסות לזהות אותו, השארנו תמונה שלו בכל מקום. ביום רביעי אחה”צ החדשות הגיעו אלינו הביתה. זה הסיוט של כל הורה – אשמה עצמית אינסופית, איך לא עזרתי לו? מה הרגיש ברגעים האחרונים? מה ראה? כאב חד, שקורע את הנשמה והופך אותך לחצי בן אדם. והחור בלב רק הולך וגדל.

האדם שמאחורי הסיפור

עמרי אהב את החיים, אהב לחייך ולשמוח והאמין שצריך ליהנות מכל רגע ולחיות כאילו אין מחר. הוא היה בעל נפש רגישה, וקיבל כל אחד כמו שהוא.
עמרי אהב את הגיטרה וניגן תמיד, בכל מקום. הוא השאיר אחריו המון מילים כתובות, מלאות ברגש, אהבה וחמלה כלפי האחר. הוא כתב, ניגן ושר, וגם הספיק להגשים חלום והקליט שיר שלו. הוא אהב אהבת נפש את חבריו. בתור ה”דבק” של כל החברים, הוא דאג שייפגשו ויבלו יחד – כל פעם שחזר הביתה לסופ”ש, החברים היו באים לנגן. עמרי אהב מאוד כדורגל ואת הים, והיה יכול להקפיץ כדור בחול במשך שעות. לאחרונה התחיל לשחק פוצ’יבולי.

פרויקט לזכר הבן

בתחילת ינואר התקיים ג’ם סשן לזכרו, ונפתח עמוד אינסטגרם שנקרא MRIKEY ובו יהיו עדכונים על הפעילויות הבאות לזכרו. בנוסף, התחלנו פרויקט של הקמת מגרש פוצ’יבולי על שמו.

המסר שלי

לאהוב את האחר, ליהנות בכל יום ובכל שעה, לשמוח ולחייך – זה היה עמרי. ואת הילד הזה זכינו לאהוב.

חיבוק אחרון

נפרדנו בשבת אחה״צ של חג סוכות עם חיבוק ונתראה בשמחת תורה.