אורית ברוך

רגעים של אימה

ב-12.10, היום השישי ללחימה, עדי יצאה למילואים בשדרות אחרי שהתעקשה להתגייס, למרות שלא נקראה לגיוס. בכניסה לשדרות הייתה אזעקת צבע אדום. עדי והקצין שהסיע אותה הספיקו לעצור את הרכב ולשכב על הרצפה אבל רקטה נפלה מטר וחצי מהם. הקצין נפצע ועדי נהרגה מרסיס בראשה.
למעשה גיליתי שקרה משהו דרך הטלגרם, ואחרי שדביר איכן את הנייד שלה וראה שהיא נמצאת בבי”ח ברזילי.
כשהגענו לביה”ח, לקחו אותנו לחדר ואליו נכנסו המבשרים עם ההודעה על מותה.

האדם שמאחורי הסיפור

עדי הייתה ילדת קסם, מלאת שמחת חיים צחוק ולב טהור.
ילדה קטנטונת – רק 1.50 מ’ – עם נשמה ענקית, מלאת ואהבה ורצון לעזור לזולת.
לעדי היה עסק לצילום חתונות מצליח מאוד. היא תכננה להינשא לבן זוגה, נבו, שכבר קנה לה טבעת אך לא הספיק להציע לה נישואין בעודה בחייה. מעל קברה הציע נישואין לכלתו המתה.
עדי הייתה המלכה של הבית, אהבה את המשפחה והייתה קשורה מאוד לשני אחיה.

פרויקט הנצחה

ישנם הרבה פרויקטים לזכרה, אחד מהם הוא גמ”ח חופות עדי עד, כך שעדי תוכל להיות נוכחת בנשמתה בחופות ובהקמת בית בישראל.

המסר שלי

לומר לילדים שלנו תמיד בחייהם שהם מוערכים ואהובים.
זו זכות עבורנו שעדי נהרגה בהגנה על הערכים שעליהם גדלה, ואנחנו ממשיכים את העשייה וההנצחה למענה.

חיבוק אחרון

ביום בו עדי נהרגה, אביה הסיע אותה למודיעין, משם לקחה טרמפ לשדרות. בדרך, עדי הודתה לבעלי על החינוך שאנחנו ההורים נתנו לה, ועל כך שאנחנו מאפשרים לה ליישם את שאיפותיה.