ג’וליאנה דורה באוסי

רגעים של אימה

ביום השחור, איתי כבר היה בדרך החוצה מהמסיבה בנובה. ברגע שהוא וחברו, בן מזרחי ז״ל, ראו שיש פצועים הם חזרו כדי לפנות אותם לנקודת הרפואה (האמבולנס) שהייתה במסיבה.
איתי נעדר במשך 4 ימים עד שזוהה במחנה שורא. 4 ימים של סיוט מתמשך שהסתיימו ביום שלישי בערב, כשהגיעו הקצינים מצה״ל.
כשראיתי אותם, צרחתי והבנתי שהגרוע מכל קרה.

האדם שמאחורי הסיפור

איתי היה ילד טהור, יפה, צנוע, אוהב ונאהב ורגיש לסביבה ולסובבים. עוד בתור ילד קטן הוא אהב לעזור לרפתנים ברפת, בכל שבת. כשגדל המשיך לעבוד ברפת כשהיה בתיכון עבר לגד״ש ועבד בשדות. לאחר התיכון איתי עשה שנת שירות ב״רועה העברי״ (פרויקט חינוכי-ערכי כחלופה למעצר). לאחר מותו הבנו שהוא השפיע רבות על בני הנוער איתם עבד, ובזכותו הם שינו את מנהגם והתגייסו לצבא. את הדברים האלו סיפרו לנו חניכיו.
לאיתי היו ידיים טובות וראש פתוח והוא אהב לעבוד עם הידיים; כשחשב על פרויקט, הוא היה מתכנן אותו לפרטי פרטים ויוצא לביצוע. מציב מטרות וחותר להשיגן. הוא היה צנוע בחייו, אהב לדוג להנאתו ביחד עם אביו והיו לו חברים טובים משכבות גיל שונות – כל מי שאי פעם הכיר אותו, נשבה בקסמיו.
את השירות הצבאי שלו, עשה איתי ביחידת דובדבן והיה לוחם ללא חת. הוא היה קשר מפקד פלגה ושירת בקבע כחודש לפני סיום השירות. לאיתי הייתה חברה בשם כרמל במשך כ-5 שנים. איתי וכרמל תכננו להתחתן ורצו לבנות את ביתם, קרוב לטבע ולאדמה, בצפון המוריק – בית קטן, חלקת שדה לעבד וכמה כבשים בחצר.

המסר שלי

אי אפשר לקבור בן! אבא ואמא לא אמורים לקבור ילד!!

חיבוק אחרון

ביום שישי, לאחר ארוחת הערב המשותפת, יצאתי לטייל עם הכלבים ואיתי עזר לאחים שלו לסדר את השולחן. כשחזרתי, הוא יצא לכיוון הדירה שלו בקיבוץ ואמר “אמא חיכיתי לך. קראתי לך מהצד השני אבל לא שמעת אותי” הוא חיבק אותי בשעה 20:30, על השביל שליד הבית, 12 שעות לפני שנהרג.