ד”ר לילא עבאס

רגעים של אימה

הייתי בכרמיאל כשענן, בעלי, התקשר אלי ואמר לי שהוא עם כאבי שיניים חזקים בדרך הביתה ואם אני יכולה לבוא להכין לו מרק. הרגשתי שמשהו לא בסדר ולכן אמרתי שזה לא הגיוני שהוא חוזר הביתה בגלל כאבי שיניים ושאלתי אם הכול בסדר. לאחר מכן, התחילו טלפונים רבים אבל לא עניתי לשיחות, עד שגיסי התקשר ושאל איפה אני. אז הבנתי שקרה משהו, בכיתי ונהגתי כשכולי רועדת. הייתי בסערת רגשות כשענן התקשר אלי וביקש שאעצור בצד והוא יחבור אלי. כשנסענו לכיוון הבית, הודיע לי ענן על האסון הנורא מכול.

האדם שמאחורי הסיפור

ג’מאל היה מלאך. האדם עם הלב הטוב והטהור ביותר, שתמך, עזר, אהב ודאג כל הזמן למשפחה. הוא נתן לנו תחושת ביטחון והעניק לנו גאווה. הוא הצחיק את הסובבים אותו ודאג שיהיה סביבו הומור, אהבה וצחוק. כבר כילד, ג’מאל היה מנהיג ומוביל והתנדב לכל משימה ולכל פעילות בכפר ובפנימייה.
ג’מאל כל כך אהב את הצבא וכשהיה בן 6, הוא ביקש מסבו רובה במתנה ליום הולדתו. כשהיה בן 8, בזמן מלחמת לבנון השנייה, ביקש ממני מדים במידה שלו, הוסיף את דרגות אלוף המשנה של ענן וביחד עם אחיו יצא “להילחם” ולדאוג לאוכל לחיילים שעברו במקום.
לפי עדות מפקדיו הוא היה חוד החנית של הלוחמים ולא הסכים שמישהו יהיה לפניו. הוא דאג להם והמשפט שנהג לומר לחייליו היה: “אני תמיד אהיה הראשון כך שאם מישהו יפגע זה אני ולא אתם”.
“אין מלחמה יותר מוצדקת מזו כרגע, ואני אעשה הכול על מנת להחזיר את הילדים בריאים ושלמים אליכם” הוא כתב להוריהם.
בספר המחזור של הפנימיה הוא כתב “אני אהיה בצבא ואתגייס לגולני” (בפועל הוא היה בצנחנים) “אהיה לפחות בדרגת אלוף משנה ואמות מכדור”
ג’מאל חזה את העתיד שלו ונהרג במלחמה משני כדורים. במותו, הוא חייך חיוך של מלאכים.

המסר שלי

כמו שג’מאל תמיד אמר “לבד זה לא יעבוד, אבל ביחד זה יעבוד. אנחנו צריכים להיות חזקים ובעלי אומץ”

חיבוק אחרון

ב-07.10.23 כשנפרד ממני בבית ואח”כ כשחזר לבית העם בארון ונפרד מכולנו, כשכולם מלווים אותו בדרכו האחרונה.