סיגל שטיינר מנצורי

רגעים של אימה

ב-07/10, התעוררנו לקול אזעקה ב-06:30 ומיד התקשרנו לבנות, נורל ורויה שבילו בפסטיבל הנובה. הן עדכנו שהן וחבריהם מנסים לצאת משטח המסיבה, להגיע לרכב ולברוח.
בשעה 07:39 הקשר בינינו אבד. היינו חסרי אונים וחיפשנו סימן בכל בתי החולים בדרום ובמרכז, יצרנו קשר גם עם התקשורת הזרה ועם השגרירות האמריקנית, הקמנו חמ”ל בניסיון למצוא דרך להגיע אליהן ונאלצנו “לבחור” בין התקווה שהן חטופות ע”י החמאס או לא בחיים.
שהתבשרנו על הירצחן, בהפרש של ימים בודדים, הרגשתי שלבה שורפת לי את הגוף מקצות הבהונות ועד לקודקוד הראש. הרגשתי שעקרו לי את הלב.

האדם שמאחורי הסיפור

רויה הייתה נסיכה מהאגדות, ילדה יפה ומלאת אור ושמחת חיים, מצחיקה, אהבה לרקוד ולהופיע בפני המשפחה. היא הייתה חברת אמת, צנועה עם המון נתינה וחמלה לעולם.
היא הייתה ארטיסטית ומוכשרת; ציירה, כתבה, צילמה, יצרה תכשיטים וחלמה ללמוד קולנוע. בצבא שירתה כתצפיתנית בחטמ”ר שומרון. על אף שהשירות כתצפיתנית היה מאתגר מאוד, היא סיימה אותו בהצטיינות.
לאחר השחרור, רויה טיילה בדרום אמריקה ורצתה להמשיך לטייל בעולם. לנסוע לניו יורק ללימודי קולנוע וליצור שיטת טיפול ייחודית שתשלב טיפול בנפש יחד עם קולנוע. היא הייתה עמוד התווך של כולם והפיצה אור לכל מקום שהגיעה, הייתה אהובה ומוערכת, הקדימה להושיט יד, לעזור ולהיות ברגע הנכון ובזמן הנכון כשזקוקים לה.
“אני עושה את הכי טוב שאני יכולה ולא צריכה לקבל פרס על זה” נהגה לומר.
פירוש שמה ‘חלום’ והיא אכן הייתה כזאת, אבל היה לה חשוב שגם אני אגשים את החלומות שלי, ואני מבטיחה לה גם היום, עם כתיבת שורות אלה, שאגשים את עצמי.

המסר שלי

רק בזכות האהבה וקבלת האחר אנחנו נעבור את המשבר, את השבר החברתי והעולמי הקשה בכל הזמנים. כולי תפילה לניסים ולהשיב את החטופים הביתה. וכן, נשים יכולות להביא שינוי אמיתי בעולם. תנו לנו הזדמנות.

חיבוק אחרון

בשישי, לפני שיצאו למסיבה, אכלנו כולנו ארוחת ערב. שוחחנו ושמחנו ולפני שיצאו לדרך חיבקתי ונישקתי אותה.