יניב הרוש

הסיפור האישי

עידו בנם של יניב ושלהבת, אח לרותם ולעדיה הדסה גדל והתחנך במצפה רמון וחונך לאהבת הארץ והעם. הוא אהב את האחר, כיבד כל אדם באשר הוא, היה צנוע והתרחק מגינוני רהב.
עידו בוגר מכינת “מנשרים קלו”, עבר את מבחני הקבלה לקורס טיס, אך ויתר על כך כדי לחזק ולהשביח את הגדודים. יחד עם שניים מחבריו למכינה התנדב לשריון והקים גרעין בגדוד 77 שבחטיבה 7. הוא היה גאה בחייל שלו והיה טנקיסט בכל רמ”ח איבריו. עידו היה מאוד בוגר ומודע למה שהוא רוצה לעשות בחיים. היה לו חוש הומור ציני מטורף והחיוך לא מש מפניו.
הוא היה חבר אמיתי והקשר בינינו היה טוב מאוד. נהגנו לדבר על צבא, פוליטיקה, מדיניות, רכבים ועוד.
שנינו אהבנו מופעי סטנדאפ וכל שיחת טלפון בינינו נפתחה במונולוג של “שאולי” מהפרלמנט.

סיפור המקרה

סמ”ר עידו הרוש ז”ל, מפקד טנק ומפקד חפ”ק מג”ד 77, נפל בקרב גבורה במוצב יפתח, בשבת שמחת תורה, כ”ב בתשרי תשפ”ד, 7.10.23.
עם הישמע האזעקות, חש להציל חברה ששמרה לבד בשער.
הוא רץ ראשון לתוך התופת, חשוף, במכנסיים קצרים וכפכפים, ונלחם בקרב קשה וחסר סיכוי, אך יחד עם חבריו הצליח להרוג מחבלים רבים בטרם נפל.
בקרב הזה נהרגו שבעה לוחמים, כולל עידו, אבל בזכותם המחבלים לא הצליחו לפרוץ למוצב.
למעשה, זה אחד המוצבים היחידים שלא הצליחו לחדור אליהם ולכבוש אותם.
אני עצמי הייתי בתפקיד, עליתי ליחידה בשעה 07:00, וניהלתי את חמ”ל החירום.
ניסיתי להתקשר אליו מהטלפון בבונקר, אבל הוא לא ענה. בשעה 18:30 החלטתי לרדת הביתה. ידעתי שאם יגיעו להודיע, אני חייב להיות שם כדי ששלהבת לא תהיה לבד עם הבנות.
המתנתי בגינה עד 00:30 ולצערי, הם הגיעו. לא הייתה היסטריה, הייתה השלמה ובכי גדול.
שאלתי אם הוא חטוף וכשאמרו לי שלא, הרגשתי לרגע אנחת רווחה.
חיבקנו את הבנות והתחלנו לתכנן את הלוויה ואת החיים החדשים בלעדיו.

ללכת בדרך שלו

בין הדברים שעשינו לזכרו של עידו היה לקחת חלק בספר ‘יום אחד באוקטובר’; הקמנו מצפה ע”ש עידו בלב מדבר מצפה רמון; השתתפנו במסע גרוטראלי; ערכנו ערבי בירה ושירה; נטענו חלקת יער בבאר שבע; הקמנו גן לזכרו בכלא קציעות; מסעות והרצאות שלי בפני חיילים, מכינות ותלמידים; הקמת מצפור על שמו ביישוב יתיר; ציור קיר ענק בכניסה למפעל אורדן, המייצר את חלקי ‘המרכבה’ ובימים אלו אנחנו מסיימים לכתוב ספר על חייו.

ערכים

עידו היה ערכי וצנוע, ציוני מובהק, בוגר ברוחו ובנפשו ואהוב במיוחד. סימן ההיכר שלו היה חיוכו התמידי ופניו המאירות. הוא חונך לאהבת הארץ והעם, אהב את האחר וכיבד כל אדם באשר הוא.
אני גאה בו, על הרעות, אומץ הלב, הדבקות במשימה, על גבורתו ועל חיי רבים כל כך שניצלו בזכותו ובזכות חבריו.

חיבוק אחרון

השיחה הארוכה האחרונה עם עידו הייתה ביום ראשון, לפני ה־7.10. הסעתי אותו לתחנה המרכזית בבאר שבע. דיברנו על הפיקוד, ההתנהלות בגדוד, והאם זה הזמן לקורס קצינים.
מה שהיה שונה באותו יום זו הפרידה. בדרך כלל הייתי נותן לו “כאפה” קטנה ברכב והיינו נפרדים.
באותו יום הרגשתי צורך לצאת מהרכב ולחבק אותו.