אלן גרש

הסיפור האישי

מירון היה בן יחיד להוריו, דינה ואלן. הוא גדל והתחנך במערכת החינוך הממלכתי-דתי בעיר, ולאחר מכן למד בישיבה התיכונית בני עקיבא בגבעת שמואל.
כבר מגיל 16 החל להתאמן במרץ – ריצה, רכיבה ושחייה למען מטרה אחת: להגיע מוכן לשירות הקרבי.
הוא היה רץ 10 קילומטר, רוכב 60 קילומטר ושוחה למרחקים.
הוא אהב לצפות בתוכניות על יחידות מובחרות, וחזר ואמר “מה שאני אעשה בצבא, אי אפשר יהיה לדבר עליו.” ואכן, לאחר מותו, התברר לנו שמירון השתתף במשימות רבות ומסווגות, לצידם של לוחמים מהיחידות הטובות ביותר.
כשהרב המחנך שלו שאל אותו לאן הוא שואף להגיע, הוא ענה בלי היסוס: “הכי גבוה, ומעבר לאופק.”
אחרי שנתיים של אימוני כושר קרבי לשייטת, מירון קיבל פרופיל לא קרבי, על אף שהיה בשיא הכושר. הוא לא ויתר וניהל מאבק עיקש במשך 8 חודשים כדי להעלות את הפרופיל לקרבי. לבסוף, עבר יום סיירות וגיבוש מטכ”ל, גויס ליחידת יהל”ם, היה מומחה בלחימה תת קרקעית ומצטיין מגמתי.
מירון התמחה בלחימה תת-קרקעית, זכה להכרה כלוחם מצטיין מגמתי, והגשים את החזון שלו, בענווה ובשקט שאפיינו אותו.

סיפור המקרה

מירון נפל בדרג’ על תופח בצפון הרצועה, בכ”א טבת 2.1.24 הוא נשלח למשימה לחקור מנהרה שבה היה מידע לגבי הימצאותם של חטופים. כאשר עזר להוציא רחפן, נורה בלב על ידי צלף. המאמצים לטפל בו לא צלחו.
היינו בבית כשהגיעו המודיעים. דינה פתחה את הדלת וקראה לי לבוא. ראיתי את הקצינים והתפללתי שיודיעו שנפצע ואפשר לבקר אותו. אבל הם ביקשו מאיתנו לשבת, הביאו לנו מים והודיעו לנו על נפילת הבן. כל עולמי חרב בן רגע.

ללכת בדרך שלו

כחלק מפעילויות להנציח את מירון, העירייה הקימה בקצה הרחוב שלנו את “גן מירון” – גינה שקטה בה מירון נהג לשבת ולהרהר על החיים.
בנוסף, ביוזמת הזמר והשדרן ישי לפידות, הכנסנו ספר תורה לבית כנסת חב”ד, בעיר רומא באיטליה.
קודם לכן, ערכנו טקס הכנסת ספר תורה בבית הכנסת “דרכי נועם” שבשכונה שלנו כדי שגם הקהילה שלנו, החברים של מירון וחברי הצוות יוכלו להשתתף.
קבוצת נוער מתנועת “עזרא” כפר גנים בפתח תקווה אימצה את מירון וארגנה מספר של פעילויות.
לזכרו, בין היתר ערב זיכרון ולימוד לזכרו, ציור הדיוקן שלו בספריית הסניף וערבי הפרשת חלה.

ערכים

כבר מגיל צעיר מאוד בלטו בו הרגישות, האכפתיות ודרך הארץ.
השכנות זוכרות אותו כילד בן חמש, שרץ לעזור להן לסחוב קניותיהן, כי היה לו חשוב לעזור.
בילדותו ובנעוריו, היה מתקשר לחברים שלא הגיעו לבית הספר רק כדי לשאול מה שלומם.
בגיל 15 החל להתנדב בשירותי כיבוי האש, וכבר בגיל 16 מונה לאחראי על המתנדבים.
רק בלוויה התברר לנו גודל מעשיו; מירון נכנס לבניינים בוערים עם הכבאים, ובזכותו עשרות אנשים חיים.
הערכים שלו היו ברורים ובלתי ניתנים לערעור: יושר, חברות ואמונה.
כבן יחיד הוא היה צריך את אישורנו כדי להיות לוחם ולכן נהג לומר לנו “אני מסוגל לבצע את זה. לא ביקשתי להיות ילד יחיד. כשהייתי קטן, חיילים אחרים הגנו עליי. עכשיו תורי.”

חיבוק אחרון

השיחה האחרונה בינינו הייתה כשהחזרתי אותו לבסיס כמה ימים לפני שנפל. ביקשתי ממנו להצטלם והוא שאל “למה, אתה חושב שיקרה לי משהו?”. לא עניתי, אבל לא הצטלמנו. למחרת התכתבתי איתו לגבי האפשרות לבקר אותו, אבל הוא ענה שזה בעייתי. לאחר מכן כבר לא דיברנו. המסרים האחרונים ששלחתי נותרו ללא מענה.