ליאור תל צור

הסיפור האישי

ניב נולד וגדל ברמת גן, בנם הבכור של לימור וליאור ואח לאופיר ותמיר.
ניב היה נער סקרן ורב־תחומי – מצד אחד אהב ים, מוסיקה והופעות חיות, ומהצד השני, התעמק בלמידה, חיפש להבין דברים לעומקם ולא קיבל דבר כמובן מאליו.
כבר בגיל צעיר התאהב בהרמת משקולות, ובמהלך לימודיו בתיכון זכה באליפויות והצטיין בענף. הוא התמיד באימונים לאורך השנים, והגיע להישגים מרשימים בהרמת משקלים כבדים עד יומו האחרון.
ניב שירת בחיל איסוף קרבי במסלול פיקודי בגבול הצפון, והשתחרר באוגוסט 2022.
בשנה האחרונה לחייו הרבה לצייר, ליצור ולהתעניין בארכיטקטורה. הוא התקבל ללימודי אדריכלות באוניברסיטה, אך בחר לנסות להתקבל לבצלאל, ונרשם למכינה לקראת בחינות הקבלה.

סיפור המקרה

ניב הגיע למסיבת הנובה כדי להציג את עבודותיו במתחם האומנויות. בבוקר השביעי באוקטובר, הקשר אתו נותק ובמשך שלושה וחצי ימים חיפשנו אותו. כבר בצהריים נסעתי לבי”ח סורוקה, בתקווה למצוא מידע מהפצועים שפונו לשם. בסוף מצאתי חבר שסיפר שבבוקר הם התפצלו, ומאז הוא לא ראה את ניב.
למחרת בבוקר גילינו שהרכב שבו נסעו נמצא נטוש בצומת מבטחים, על כביש 232. על הרכב היו סימני ירי כבדים ועדות לחילוץ תחת אש, אבל ניב לא היה שם. חיפשנו בכל בית חולים ובכל רשימה ללא הועיל.
רק בבוקר היום השלישי הגיעו נציגים מהמשטרה, ממד”א ומהעירייה ובישרו לנו את הבשורה הקשה מכל. ניב זוהה. הוא לא בחיים. למחרת קברנו אותו בקריית שאול.
“מי יכול עלינו” היו מילותיו האחרונות אותן שלח לחבריו בשעה 07:13.
בדיעבד גילינו שבשעה 07:14 ניב וחברו כבר לא היו בין החיים.

ללכת בדרך שלו

לניב היה חלום להדפיס את הציורים שלו על חולצות ולהפיץ בחנויות, ואת החלום הזה הגשמנו עבורו. ניתן לראות ולרכוש את החולצות עם הציורים של ניב באתר של עמותת “מי יכול עלינו” שהקמנו להנצחתו וזכרו. העמותה מנציחה את זכרו בעיקר דרך הדברים שאהב וההכנסות משמשות את העמותה לפעילויות לטובת חיילים צעירים, פצועי ונפגעי המלחמה. כמו כן, עבור הגשמת חלומות בתחום המוסיקה והאמנות לצעירים, ימי כיף ושיפוץ מוצבים לחיילי צה”ל ועוד.

ערכים

ניב היה עולם ומלואו, איש של שלום ושמחה, שנון ומקורי עם המון רבדים ועומק, אוהב אדם ואהוב על הבריות.
הוא היה אוטודידקט ולמד בעצמו דברים שעניינו אותו, אופטימיסט ניצחי, שמתעסק במה שיש ולא במה שאין או יכול להיות. אחד שהולך עם האמת שלו עד הסוף, לא כזה שהולך בתלם אלא זה שסולל את הדרך שלו וסוחף אחריו אחרים. פייטר אמיתי שהציב לעצמו מטרות ולא ראה בעיניים עד שכבש אותן. היו לו המון חלומות ומטרות שתכנן להגשים ולא הספיק.

חיבוק אחרון

קשה לי להיזכר בדיוק, אולי כשחזר הביתה אחרי חופשה בסיני ממש בערב יום כיפור, כשבועיים לפני ה-07.10.
הקשר האחרון שלי עם ניב היה בשיחת טלפון בבוקר ה-07.10 בשעה 06:45. שיחה קצרה בה הוא עדכן שהוא והחבר שאיתו בנסיעה לכיוון מושב מבטחים כדי להסתתר בממ”ד של חבר מפני הטילים. הם לא ידעו שיש חדירת מחבלים והוא נשמע בסדר, קצת דרוך אבל רגוע ובשליטה. הוא עוד הספיק לספר לי כמה היה לו טוב והוא הוא סיים במילים: “אוהב אותך אבא”.