יוסי גרושקה

הסיפור האישי

טל היה ילד משפחתי, חכם, מוכשר ומצחיק מאוד. למד במגמת תיאטרון, חד מחשבה שתמיד חיפש יוזמות מקוריות ורגיש לזולת. כשהיה בן שלוש וחצי ביקש ללמוד פסנתר, אך החל לנגן בגיל חמש. עד גיל שבע וחצי כבר ניגן יצירות מורכבות במיוחד, וכשהיה בן תשע וחצי השתתף בתחרויות ע”ש שופן ופנינה זלצמן.
בגיל עשר הפסיק את לימודי הפסנתר כדי לשחק כדורגל, אך בזמן שירותו הצבאי חזר לנגן, מתוך געגוע פנימי למוזיקה. טל חלם להיות מחנך ורצה להקים בית ספר לילדים בסיכון יחד עם חבר קרוב.
הוא היה ציוני “בצורה מוגזמת”, כלשון משפחתו, אהב את הארץ ואת האנשים שבה, באהבה מוחלטת.
לפני גיוסו עבר אימוני כושר קרבי, חדור רצון לתרום למדינה. הוא התקבל למיונים לקורס טיס, אך בסופו של דבר בחר להצטרף לסיירת הנח”ל. משם המשיך למסלול פיקודי – קורס מ”כים, פיקוד על צוותים והמלצה לקצונה.
טל התלבט מאוד ואמר לאמו “אני מתלבט בקשר לקצונה”, אבל קיבל רוח גבית מאתנו והיה לקצין מצטיין. הוא חש כובד אחריות, אבל לקח אותה על עצמו באהבה. טל שהצטיין בכל מה שעשה, היה מפקד טקטי בעל ערכים ונעים הליכות. שירת כמ”פ רובאית שחם בגדוד 931 של הנח”ל, ובמקביל עשה תואר ראשון בתוך שנתיים בלבד. שבוע לפני שנהרג, היה אמור להחליף את מפקד סיירת הנח”ל, אך שניהם נהרגו יחד ב-7 באוקטובר. טל ידע להנהיג בדרכו המיוחדת; בכל שישי הנחה את החיילים להוציא טלפון ולהתקשר לסבא וסבתא לאחל שבת שלום, לפני כל פעילות, העמיד את החיילים במעגל וביקש שיבחרו יחד שיר ישראלי ואותו ישירו יחד.

סיפור המקרה

בבוקר 7 באוקטובר, טל היה בכרמי צור. הוא קיבל פקודה מהמג”ד, דרך הקמב”צית, לקחת שבעה חיילים ורכב ממוגן ולנסוע לשדרות, לסייע לאזרחים. בדרך חבר לקצין מיחידת מגלן, שנסע ברכב לא ממוגן. יחד הם ירדו לכיוון כביש 232 סמוך למפלסים, שם נקלעו למארב מחבלים.
טל ניהל קרב הירואי מול המחבלים והורה לחיילים לפרוק שמאלה מהרכב, לכיוון הנגדי מהירי, אבל הוא נפגע מקליע שחדר מתחת לבית השחי. הוא הספיק לומר “נפגעתי” ונפל כעבור 15 שניות.
השעה הייתה 11:15. שוחחנו באותו בוקר ב-6:45. הוא אמר שהכל בסדר, ושלח תמונה שלו למשפחה.
בשעה 20:30 שלושה קצינים דפקו בדלת. כשבנה של אשתי עמד שם עם אשתו והילדים, כבר הבנתי.
שאלתי: “אתם בטוחים שזה טל?”
אמרו לי: “כן”.

ערכים

טל העדיף לפתור קונפליקטים בעדינות, בהיגיון ובאובייקטיביות, ידע להתאים את עצמו לכל אדם, בגובה העיניים ותמיד ראה לנגד עיניו את האדם שמולו.
הוא היה בן משפחה בכל רמ”ח איבריו. ביום ההולדת שלו, שלח לנו, ההורים, זר פרחים.
“זה עבור מה שעשיתם בשבילי,” כתב.
וככה הוא היה, ילד שמקדיש מעצמו, מתחשב ואוהב באמת.

חיבוק אחרון

שבוע לפני שנהרג, טל חיבק אותי לפני שחזר לצבא.
אם רק הייתי יכול לראות אותו עוד פעם אחת, הייתי מחבק אותו שוב, אומר לו שאני אוהב אותו ושלא יפחד.
רק אחרי מותו הבנתי עד כמה הוא היה מוכשר, בכל תחום.
אחת התחושות הכואבות ביותר היא שהוא לא שיתף אותי בהכל.
יש הרבה דברים שלא ידעתי עליו ועכשיו אני מגלה לאחור.