כשעילי שלי אובחן בגיל 10 על הספקטרום האוטיסטי, כל כך הרבה דברים פתאום הסתדרו לי בראש.

הקושי להסתכל בעיניים, הפזיזות, חוסר הריכוז, המבט שלא היה ישר ואמיתי, הסחת הדעת מכל דבר קטן, הרצונות שמשתנים כל הזמן, והתמונות? לא יצאו כמו שרציתי (בכל זאת, יש לו אמא צלמת, לא?)

כשלקחתי אותו בפעם הראשונה לסטודיו להצטלם, גנזתי את כל התמונות ולא הבנתי למה אני לא מצליחה לגנוב מבט אחד טוב, תמונה אחת מוצלחת וטובה שאוכל לתלות בבית.

עזבתי את זה. הייתי סקפטית. ככה במשך חודש.

יום אחד, זה עלה לי שוב במחשבות והבנתי שאני חייבת לבוא לצילומים בגישה אחרת, בסבלנות רבה, ביחס אחר לגמרי.

נסעתי לחנות בגדים, קניתי לו חולצה מכופתרת כמו שהוא אוהב, חולצה לבנה שמתאימה לו, לקחתי את האוזניות שהוא הכי אוהב ועוד כמה דמויות של משחק המחשב שהוא אוהב ונכנסנו לסטודיו.

שיתוף הפעולה שלו, המבט האוהב, הסבלנות שלו והיחס אליי היו שונים לחלוטין. רק אז הבנתי שמה שהייתי צריכה כדי לגייס את תשומת הלב שלו וליצור תמונות טובות שמראות מי הוא עילי שלי הם: זמן בלתי מוגבל והדברים שהוא הכי אוהב ומתחבר אליהם.

מאז צילמתי עשרות ילדים מיוחדים.

בכל פעם שמתקשרת אליי אמא מיוחדת ומספרת לי על הילד או הילדה שלה, אני ישר מבינה ויודעת למה היא מתכוונת ומה החששות שלה להביא את הילד/ה שלה לצילומים ולכן אני מסבירה לה מה לעשות לפני, כיצד להכין אותו/ה לצילומים ומה להביא.
ביחד אנחנו מצליחות להוציא תמונות נהדרות שמשקפות אותם בצורה הטובה ביותר.

מזמינה אותך להתקשר אלי ולשמוע קצת יותר.

יפעת