אדוה אברמוביץ

רגעים של אימה

ב-6:37 התקשרנו לנועם מיד לאחר שהאזעקות העירו אותנו. בין 6:37-7:44 היו בינינו התכתבויות של פחד ואהבה: “אמא זה מפחיד בטירוף, אני אוהבת אתכם, לא משנה מה יהיה”. כך שוב ושוב עד שקולה של נועם נדם ב-7:44.
במשך שלושה וחצי ימים נועם הוגדרה נעדרת. התפללתי שנועם תהיה חטופה אבל בלב ידעתי שאין סיכוי, ושהיא כנראה נהרגה. הרגע שבו מבשרים למשפחה על מותה היה מופע אימים. המודיעים נאלצים להמתין שעתיים שלוש עד שהם מסוגלים לשוחח עם המשפחה, ולהסביר פרטים טכניים. הם צופים בהצגה מהגיהינום, שבה כל המשפחה רוקעת, מקוננת וצורחת את נשמתה מהבשורה.

האדם שמאחורי הסיפור

נועם חגגה את החיים, חיה אותם בעוצמה וההספק שלה היה נדיר.
נועם זכתה לאהוב ולהיות נאהבת, זכתה למשפחה אוהבת, זכתה לראות עולם, זכתה להצטיין בכל דבר, זכתה לעבוד, זכתה לחלום, זכתה לעזור לאחרים להילחם עבורם, זכתה להשפיע וזכתה לגעת באנשים, זכתה להיות סקרנית ולחקור את העולם, זכתה לחופש מחשבה, זכתה להיות אמיצה ולהגיד את שלה, ובעיקר חלמה להיות ראשת ממשלה ולשנות את העולם.
היא אהבה פוליטיקה, ממשל, חברה, כלכלה, משפט, מגדר. חקרה, התעניינה, למדה והיו לה שאיפות גבוהות וחלומות גדולים. ולצד זה היא מאוד אהבה את החיים. חגגה אותם בכל הזדמנות והרגישה ברת מזל.

המסר שלי

בנועם היה שפע אינסופי. מעיין שלא נגמר. אחת התכונות הבולטות שלה היה חוש צדק מפותח באופן חריג ואומץ גדול ללכת עם האמת והצדק שלה עד הסוף. היא העזה להגיד את אשר על ליבה, העזה להשמיע את קולה, העזה להוביל שינוי כשראתה איוולות. היא לא חששה גם כשזה הכה בה והיא שילמה מחירים אישיים. האומץ הזה, מוטב שיהיה קצת בכל אדם.
נועם לא פספסה רגע בחייה. הייתה בתנועה מתמדת מהרגע שנולדה. היא מיצתה את החיים במלואם.

פרויקט הנצחה

יוקמו הרבה מיזמים ופרויקטים, בהשראת אהבתה לחקור וללמוד. היו לה שאיפות גבוהות וחלומות גדולים.

חיבוק אחרון

החיבוק האחרון היה ביום חמישי יומיים לפני הירצחה, כשהורדתי אותה בבסיס.