חגית רחמים

רגעים של אימה

דביר יצא למסיבת הנובה יחד עם חבריו מהשירות הצבאי. בבוקר שבת, בזמן האזעקה, דביר צלצל ואמר שהוא וחבריו עושים דרכם לרכב כדי לחזור הביתה. לאחר כחצי שעה, דביר התקשר וסיפר שהם מפנים פצועים. לאחר כשעה הוא התקשר שוב וסיפר שהם נתקלו בשני טנדרים עמוסים במחבלים חמושים שיורים לכל עבר. הוא זעק בטלפון “אימא, אימא” כשברקע שמעתי קולות מלחמה ואת הירי המסיבי. באותו הרגע השיחה נותקה, ואני הייתי אחוזת אימה.
ניסיתי להתקשר אליו והוא לא ענה לטלפון, אבל לאחר 40 דקות הוא סימס בקבוצה המשפחתית “אם לא אצא מזה בחיים שתדעו שאהבתי אתכם בלי סוף, אתם הלב שלי”. דביר הספיק להיפרד גם מחבריו וכתב להם שהוא מפחד למות. בהודעה האחרונה שלו אליהם הוא כתב “שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד”.
דביר נעדר 5 ימים בהם היינו בדאגה נוראית ובחוסר ודאות משווע. בבוקר יום רביעי, בשעה 9:35, התקשרו אלי והודיעו לי שיש זיהוי מלא של דביר. לא רציתי לקבל את הבשורה המרה ומאותו היום אנחנו נמצאים בחלום בלהות וגעגוע אין סופי. הלב נשבר והכאב קשה מנשוא.

האדם שמאחורי הסיפור

דביר שלי, מלאך בדמות אדם, תמיד שם את טובת האחר לפניו, מקטן ועד גדול. אדם חייכן, שמח ומלא חיים, רגיש לאנשים ולסביבתו. תמיד דאג לאחר, התעניין והציע את עזרתו בחיוך ענק וכובש. אדם חרוץ שמשיג את מטרותיו בכל דרך אפשרית. דביר היה מקור לגאווה, דוגמה ומופת לנו כהורים ולאחיו הצעירים.
החיוך שלו היה ענק, כובש ואופטימי ובכל מקום שהיה, הוא הפיץ אור, תקווה ואמונה. ספורטאי, שאהב כדורגל וריצה ונהג ללכת מרחקים ארוכים. שמח בחלקו, אהב מוזיקה ואהב לרקוד את החיים.
כאדם שהיה כל כך רגיש לזולת, הוא היה אמור להתחיל את לימודי הפסיכולוגיה, מתוך חלום להיות פסיכיאטר ולעזור לאנשים להפיץ אור לעולם.
דביר הוא אבדה קשה מנשוא לנו ולעולם כולו. איפה ישנם עוד אנשים כמוהו.

המסר שלי

הוא בעצם המסר של דביר, הוא נהג לומר “היה האור שאתה רוצה לראות באחרים”.

חיבוק אחרון

היה בשישי בערב. היינו יחד עד השעה 01:00 בלילה לפני שיצא למסיבה. חיבוק חזק ונשיקה כמו שתמיד אנחנו רגילים❤️